1. התובעים הינם זוג צעיר, אשר התחתן בחודש ספטמבר 2006, התקשרו עם הנתבעת מס' 1 בהסכם לקבלת שירותי צילום [וידאו + סטילס] ביום חתונתם; מבקשים לחייב את הנתבעים לשלם להם סך של 108,911 ש"ח, בגין כך שסרט הוידיאו של החתונה לא הומצא להם, בשל כך שנגנב ממכוניתו של הנתבע מס' 2, אשר שימש כצלם בארוע.
התובעים טוענים כי יש לחייב את הנתבעים לשלם להם 8,700 ש"ח, בגין השכר ששולם לנתבעת מס' 1, עבור מתן שירותי הצילום וכן 100,000 ש"ח בגין עגמת נפש ופיצוי בגין הפרת הסכם.
2. אין מחלוקת לגבי העובדות המפורטות להלן:-
א. התובעים התקשרו עם הנתבעת מס' 1 בהסכם לשירותי צילום כמפורט בנספח א' לכתב התביעה בהזמנה המסומנת 1091.
ב. ההזמנה של שירותי הצילום כללה, בין היתר, צילומי נוף, וידיאו וסטילס, שני אלבומי הורים, אלבום דיגיטלי (מזוודה), נגטיב של כל התמונות + C.D., צילום בשתי מצלמות של האירוע, 400 תמונות בגודל 13X18, תמונות בגוונים, שלושה אלבומי ספירל, הגדלות של תמונות, סרט די.וי.די מלא ותקציר על גבי די.וי.די.
ג. התובעים קיבלו את כל מה שהובטח להם, למעט סרט הדי.וי.די המלא ותקציר הדי.וי.די.
בהערת אגב מצאתי לציין, כי במקום 400 תמונות שהוזמנו על ידי התובעים - קיבלו התובעים בפועל 600 תמונות של האירוע.
ד. הנתבע מס' 2, אשר הינו מנהל הנתבעת מס' 1 והבעלים של מחצית ממניותיה, צילם את האירוע במצלמת סטילס, לקח לביתו את קלטות הוידיאו ביחד עם מסרטת הוידיאו [שוויה כ- 40,000 ש"ח] לצורך עריכת סרט החתונה ושכח אותם ברכבו. הרכב נפרץ על ידי גנב, שלא אותר עד עתה, ונגנבו ממנו מסרטת הוידיאו וקלטות הוידיאו המתעדות את החתונה. המצלמה וקלטות הוידיאו היו חשופות ברכב כך שניתן היה לראותם, מתוך חלון הרכב.
ה. הנתבעים הציעו לתובעים הצעות פשרה שונות, ביניהן הצעה לפצותם בסך של 10,000 ש"ח וכן להחזיר להם שליש מעלות התשלום בגין שירותי הצילום, אך התובעים דחו ההצעות שניתנו להם.
3. במהלך ישיבת קדם המשפט הסכימו בעלי הדין שפסק הדין ינתן ללא צורך בשמיעת ראיות ולאחר שיישמעו סיכומים בעל פה - ואכן בעלי הדין סיכמו טענותיהם בע"פ בפני, כל אחד לשיטתו הוא.
כל צד הציג בפני פסקי דין התומכים בעמדתו.
4. יאמר כבר עתה כי ליבי עם התובעים, ואולם כל פיצוי שלא יפסק לטובתם כאן - לא יוכל להחזיר את המצב לקדמותו, והמצב אליו נקלעו התובעים, לפיו אין ולא יהיה בידיהם סרט די.וי.די של אירוע חתונתם - אינו בר תיקון.
5. להוסיף ולציין כי הנתבעים לא הסירו מאחריותם בנוגע לאירוע הנטען, ואף העלו בפני התובעים מספר הצעות לסיומה של הפרשה בהסדר, הצעות שונות הכוללות פיצוי על סך של 10,000 ש"ח, וכן הצעה להחזיר לתובעים סך של 30% מסכום ההזמנה. הנתבע מס' 2 הפנה גם להצעה שנתן לתובעים, לפיה ירכוש עבורם מוצרי חשמל לביתם.
התרשמתי מכנותו של הנתבע מס' 2 והעובדה שהוא לוקח על עצמו את האחריות לאירוע הנטען.
6. הבסיס למתן פיצוי בגין עוגמת נפש, סבל ואי נוחות מקורו בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, הקובע:
"גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין".
בהתייחס לנזק הלא ממוני קבע בית המשפט העליון בע"א 348/79 - חנה גולדמן נ' יצחק מיכאלי ו-2 אח', פ"ד לה (4), 31:-
"... אופיו הלא ממוני של הנזק מקשה על מתן הערכה ממונית בדבר סכומי הכסף, שיהיה בהם כדי לפצות את הנפגע. לעניין זה נקבעה הוראה מיוחדת בסעיף 13 לחוק התרופות, לפיה "רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין". בכך הוקלה במידת מה מלאכת השומה והכימות. עם זאת, אין להפריז במידת ההקלה, שכן שיקול הדעת, שניתן לבית המשפט, צריך להיות מופעל במסגרת השיקולים, הקבועים בחוק התרופות..., בפסיקת הפיצויים על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את העיקרון, כי מטרת הפיצוי היא החזרת המצב לקדמותו, ואין מטרתו הענשת המפר. בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי במסגרת סעיף 13 לחוק התרופות, על בית המשפט לשאוף לפיצוי הנפגע, ולא להענשת המפר. סעיף 13 לחוק התרופות לא נועד להוות מנוף לפסיקת פיצויים עונשיים בדיני החוזים
...".
נאמר לא אחת כי נזק מסוג של "עגמת נפש", ניתן לפסוק בדרך של אומדן, ולעניין זה יפים הדברים שנאמרו בפסק הדין,
בע.א. 8279/02 זאב גולן נ. עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל, וכדלקמן:-
"אכן, הלכה היא כי העדר יכולת לחשב באופן מדויק את היקף הנזק שנגרם לתובע אינו שולל ממנו את זכאותו לפיצויים, בין אם המדובר בפיצויים חוזיים, נזיקיים או אחרים. מקום שהוכח קיומו של נזק רשאי בית המשפט לאמוד את גובהו. התנאי לכך הוא שקיים קושי אובייקטיבי, לאור אופיו וטיבו של הנזק, להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק לו אחראי הנתבע, ושהתובע הביא את אותם נתונים אשר ניתן באופן סביר להביאם ...